ב"ה
בין הצור ליצור- למשמעות היצירה בחיינו הדתיים
ההשקפות הדתיות השונות ביחס לזיקה בין עולם החומר ועולם הרוח ניתנות לחלוקה לשלושה מודלים מרכזיים:
הראשון – מודל החרג. גישה זו רואה את הבורא כטרנסצנדנטי לעולם – "סובב כל עולמין", חיצוני לו מתוך רצונו לצמצם עצמו ולאפשר לבריאה להיווצר. תפיסה זו עורגת להתנתקות מן העולם הזה, לחריגה מן המציאות ולהזדככות החומר שכל מטרתה הוא חיבור עמוק לרוח ולהוויה מרוממת ועליונה. היא רואה במציאות הממשית מכשלה אשר מונעת מהאדם להדבק בקונו, ולכן מנסה להתרחק ממנה ככל האפשר. תפיסת החרג נמצאת בחיפוש תמידי אחר חוויות רוחניות מרוממות שישחררו את הנשמה מכבלי העולם הזה. התעלות רגעית שמטרתה- נתינת כוח להמשך החיים האפרוריים והנמוכים.
השני – מודל הייאוש. בהסתכלות של תפיסה זו על המציאות, נראה כי היא מיואשת מיכולתה להתמודד עם עולם החומר ולכן נכנעת לו. היא רואה במציאות דבר שלילי, "בדיעבדי", אך חיה אותה מתוך כורח וחוסר אמונה בכוחו של עולם הרוח לשנות את עולם החומר. זוהי תפיסה פסימיסטית שרואה באדם חוטא וגורלו לא ניתן לשינוי.
השלישי – מודל האיחוד, רואה את הבורא כאימננטי לעולם – "ממלא כל עולמין". התפיסה הזו מאמינה שגם במציאות הממשית ישנה אלוקות ושהרוח יכולה לנצח את החומר ולשנות אותו. לכן, מטרתה היא ניסיון התחברות עמוק עם המציאות ועם העולם, מתוך רצון למצוא את האלוקים דווקא בתוך יצירת כפיו. להוריד אותו מטה. תפיסה כזו רואה בבריאת העולם מאורע לכתחילה ולא בדיעבד. השילוב הפרדוקסאלי בין חומר לרוח הוא הראוי והנכון ודרכו אנו צריכים למצוא את האלוקים, ולא ע"י מחיקת אחד הצדדים שהוא העניק לנו, על זה נאמר "נוח לו לאדם שנברא"!
לפי הרב סולוביצ'יק (בספריו 'איש ההלכה', ו'וביקשתם משם'), ההלכה אימצה את המודל השלישי שתנועתו התחברות אל העולם ולא חריגה ממנו. לתפיסה זו יש השלכות רעיוניות מרחיקות לכת לגבי משמעות ההלכה ומקום האדם בעולם ובהן ארצה לעסוק.
כאשר ה' צמצם את עצמו, הוא עשה זאת במטרה לאפשר לאדם להפוך לשותף למעשה הבריאה. ה' יצר פגמים והשאיר מקום להשלמה במציאות כדי שאנו נשלים אותה וניהפך בכך לשותפיו. ע"י תהליך היצירה האדם משכלל את המציאות ומשלים את חסרונה.
השלמות הדתית אליה היהדות שואפת להגיע היא האדם כיוצר.
האמירה הזו דומה לרעיון שמציג ר' חיים מוולוז'ין בספרו 'נפש החיים': הביטוי לצלם אלוקים שבאדם הוא בדמיון לבורא מבחינת יכולתו לפעול במציאות, ליצור. האדם פועל ובמעשיו משפיע על עולמות עליונים. ההשלכה של האמירה הזו היא גודל האחריות הקיימת בידי כל אדם ועוצמת יכולת הבחירה הניתנת לו.
שיכלול היצירה מתבטא בהתגשמות ההלכה האידיאלית בעולם הריאלי. קיום ההלכה -זו היצירה אליה הר' סולוביצ'יק מכוון וזו הדרך לקדש את החומר, להעניק לו משמעות ולהעלות אותו לדרגה אחרת לגמרי. ההלכה ממלאת את ה"חסר" ע"י הורדת השכינה מטה, ובכך – מביאה גאולה לעולם. אם העולם הוא לכתחילה, הרי שההוויה והמציאות הן חזות הכל ובהן האדם ימצא את גאולתו וקדושתו.
"והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוקיכם ושמרתם את חוקותיי ועשיתם אותם" (ויקרא כ, ז-ח) הקדושה מייצגת חיים מסודרים וקבועים על פי ההלכה והיא נוצרת ע"י האדם. כמו שנאמר במדרש שמות רבה על פרשת בא: "ויש אומרים מקדש ישראל, שאם אין ישראל מקדשים אותו אין קידוש כלום... לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש". האידיאה של השכנת השכינה במציאות הממשית ע"י קיום הלכה מתבטאת במלא הדרה במשכן: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". במקום שבו עמ"י מקיים את צו ה' ומגשים את מושג היצירה (לא בכדי המלאכות האסורות בשבת, שמסמלות את היצירה האנושית, נלמדו ממלאכת המשכן) – לשם ה' מוריד שכינתו ושוכן עמנו, בעולמנו. זהו אותו סוד הצמצום של הטרנסצנדנטיות בממשות, של האלוקות בתוך המציאות ושל האין סופיות בסופיות.
התפיסה העמוקה הזו נותנת להלכה מקום מכובד ומרכזי בחיינו, בדרך כזו שמגדילה את האדם, ולא נכפית עליו ומקטינה אותו. היא קוראת לנו ליצור, לחדש, לקחת אחריות, להתחבר אל המציאות ולא לברוח ממנה. זו תפיסה אופטימית מאוד ביסודה ומחוברת לחיים שלנו בצורה שמעצימה אותם במקום לבטל אותם.
לדעתי, יכולת היצירה שטמונה באדם המאפשרת לו להיות שותף ליוצר מעשה בראשית, היא כמעט בלתי נתפסת בעוצמתה וצריך להרחיב אותה אל כל תחומי החיים, בנוסף לעולם ההלכה בו היא מתגשמת.
כמובן, שכל ביטוי כזה של יצירה אנושית אמור לנבוע מתוך מחויבות הלכתית ובשאיפה למילוי רצון ה' וגילויו במציאות כך שאכן יהיה מדובר ביצירה דתית וקדושה שמרוממת את האדם ואת העולם יחד איתו.
במושג "חיי תורה" אין הכוונה להסתגרות והתעסקות בתורה בלבד (זה יהיה מימוש מודל החרג) אלא הכוונה לחיות מתוך השקפה דתית את החיים עד תומם. "להיות" בכל מובן קיומי של המילה, כחלק מהעולם הסובב אותנו. לא לברוח ממנו אלא להשלים אותו. כאשר עמ"י יצא לגלות, צו השעה חייב התבדלות והסתגרות כדי לשמור על התורה שלא תישכח. כעת, הגיע הזמן לחזור ולהתחבר אל החיים – כי בהם טמונה הגאולה.
גילויים מדעיים חדשים, יצירת תיאוריות מהפכניות, מציאת תרופות למחלות חשוכות מרפא או פיתוח טכנולוגיות מתקדמות. יצירת מערכת כלכלית – מדינית יציבה ומפותחת, כתיבת שירה ופרוזה, הפקת מחזות או סרטים. הקמת יישובים או מפעלים תעשייתיים, הגעה אל מחוזות חדשים שכף אדם טרם דרכה בם או יצירת משפחה – כל אלה הם חלק מהביטויים לאפשרויות היצירה הרבות העומדות מולנו.
הציווי הראשון – "וכבשוה", מהדהד מבין השורות וקורא לנו לעשייה. הבריאה (ובוראה) מחכה שנתקן אותה, שנשלים אותה ושנעלה אותה מעלה מעלה.
אני מאחלת לנו שכל אחת תשתמש בכוחות הטמונים בה ליצירה ברוכה ומילוי החיסרון שרק היא יכולה למלא. ובעזרת ה' נזכה לקבלת פני שכינה וגאולה שלמה.